הסיפור מאחורי 'הבית היהודי' למטיילים בפינות הנידחות בעולם

שמורות טבע קסומות, ג'ונגלים פראיים, אגמי ענק והרים שמתנשאים לגובה של אלפי מטרים, כל אלה הם רק חלק מהנופים שמלווים את הרב רפאל כץ במהלך שני העשורים האחרונים. הודו הפכה להיות חלק מחייו, כך גם דרום אמריקה על כל גווניה. אולם כשהוא נמצא בהם הוא רואה לא רק את המאפיינים הגאוגרפיים של אותם מקומות, אלא גם ובעיקר את הנשמות שמגיעות אליהם, ודווקא שם עוברות את השינוי הגדול בחייהן.

גם הרב כץ בעצמו עבר שינוי משמעותי בחייו. הוא יליד ירושלים, בנו של הגאון ר’ יעקב כ”ץ שליט”א מהעיר העתיקה. שנות ילדותו עברו עליו במסלול ליטאי אליטיסטי ששיאו בישיבת חברון. "היו לי חיים טובים, לא חסר לי כלום", הוא מספר, "אבל כמו בסיפורו הידוע של רבי נחמן על בן יחיד ומוצלח שכרסמה בו תולעת שהוא לא ידע להסביר את משמעותה, כך הרגשתי גם אני. קול פנימי דחף אותי לחפש רבדים נוספים, וכך התגלגלתי למפגש עם חסידות ברסלב. פתאום מצאתי מענה לנשמה שלי שהוביל אותי לחולל שינוי".

להציל נשמות

הרב כץ הפך לחסיד ברסלב, ובמקביל לכך התחיל לעסוק בתחום הקירוב. "הצטרפתי למחלקה הרוחנית של 'ערכים'", הוא מספר, "ואז גיליתי דבר מעניין – רוב החבר'ה הצעירים שמגיעים למחלקה עושים זאת לאחר שחוו חיזוק מיוחד במהלך הטיול הגדול שאליו יצאו אחרי הצבא. פתאום התחלתי להבין את הכוח הגדול שיש בכך שתופסים אותם כשהם נמצאים בקצה העולם, הרחק מכל ההגדרות המצמצמות והמרחיקות, ואז הלב נפתח. הגעתי למסקנה שלא מספיק שנהיה כאן בארץ כדי לקבל אותם, אלא אנחנו צריכים לטוס אליהם ולהיות איתם שם, בזמן שבו הם עוברים את התהליך".

אחד האנשים שלצידם פעל הרב כץ בתחילת הדרך הוא הרב מיכי יוספי. נוצרו ביניהם קשרים טובים, והם היו טסים לחו"ל לעתים קרובות יחד, בכל פעם ליעד אחר במזרח הרחוק.

בתחילה יצא הרב כץ לדרך עם ארגונים שונים, אך לבסוף הקים לבדו את עמותת 'רוח אחרת', דרכה הוא מפעיל את הבתים היהודיים. "הבתים שלנו פועלים לפי עונות", הוא מסביר, "כל בית פועל במשך מספר חודשים בשנה, בהם מגיעים התרמילאים הישראליים לאותו אזור. כך למשל בתקופה זו מגיעים המטיילים בהודו בעיקר לצפון, לכן השליחים שלנו נמצאים שם. בתקופת החורף לעומת זאת יהפוך הבית היהודי שבדרום הודו לפעיל. בימים אלו יש גם פעילות נרחבת בפרו שבדרום אמריקה, גם היא יעד חם ביותר של מטיילים בתקופה זו של השנה".

ומה המטרה של הבתים היהודיים? להחזיר בתשובה?

"המטרה שלנו היא להפגיש את המטיילים עם היהדות והאור המיוחד שלה, מתוך מקום טוב, בריא ושמח. כמובן שנשמח שכולם יתקרבו לבורא, אבל כפי שאומר הרב קוק – יש ארבעה שלבים בחזרה בתשובה – השלב הראשון הוא הכרת הדת, אחר כך חיבת הדת, לאחר מכן כבוד לדת, ורק אז מגיעה שמירת הדת. אנחנו רואים לעצמנו שליחות לעשות את המפגש החיובי הראשוני, ומקווים שבהמשך יגיעו השלבים הבאים. זו גם הסיבה שאנו מפעילים בארץ תכניות המשך, עבור אלו שרוצים להתקדם.

ואיך זה שאנשים לא חוששים להיכנס לבית היהודי ולהתקרב ליהדות?

"זה הפלא הגדול. אנחנו לא מסתתרים ולא משנים את המציאות, אבל הסוד הוא פשוט בשפיות והנורמליות שמצפות בתוך הבתים. כי המטיילים מגיעים מתוך הרחוב ההודי שמלא בבלגן שאי אפשר לתאר, ופתאום הם נכנסים לבית ונושמים אוויר נקי, עם אנשים שמחייכים וילדים מתוקים וטהורים. היו כאלו שפרצו בבכי ואמרו בו במקום: 'כזה בית אני רוצה'. לא היו צריכים דיבורים מעבר לכך, כי יתרון האור מהחושך היה ברור".

שליחות מעומק הנשמה

לאלו ששואלים את עצמם מה מוביל משפחה ישראלית להחליט לקחת על עצמה את משימת השליחות באותם אזורים של העולם השלישי, מבהיר הרב כץ שמדובר ברוב המוחלט של המקרים במשפחות הנמנות על חסידות ברסלב ומזדהות עם האידיאל הגדול. "בדרך כלל אלו זוגות שבעצמם חזרו בתשובה, וכמו בסיפור של רבי נחמן על בן המלך שהפך לתרנגול ומי שחילץ אותו היה זה שנכנס יחד אתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא תרנגול, גם כאן אנו בטוחים שהאנשים היחידים שיצליחו להזדהות עם המטיילים הם כאלו שמגיעים ממקומות דומים".

אבל לא תמיד זה כך. הרב שמואל ברקמן למשל מנהל בימים אלו את הבית היהודי בפולגה שבצפון הודו. הוא עצמו גדל במשפחה חסידית שורשית במאה שערים. "באחד הימים ראיתי מודעה על כך שמחפשים שליחים לבית היהודי. פניתי לשמוע פרטים וכך התגלגל הכל", הוא מסביר. "כשהגעתי לפולגה לראשונה הייתי בהלם מוחלט. פתאום אני רואה תרבות כל כך שונה, ודווקא כאן אני פוגש את האחים שלי היהודים שהם עצמנו ובשרנו, והם צמאים לשמוע על היהדות. זה היה הזמן בו קלטתי את העוצמה של השליחות".

ספר לנו קצת על פולגה…

"פולגה הוא כפר ייחודי ומתויר מאוד, אחד המקומות האחרונים בהודו לכיוון הרי ההימלאיה. כדי להגיע למקום יש לנסוע מדלהי בערך 17 שעות במונית או באוטובוס, אחר כך יש ללכת ברגל כחצי שעה עד לבית הראשון שבכניסה לכפר. בתוך הכפר אין בכלל כלי תחבורה, אלא מתניידים אך ורק ברגל, ואם צריכים לסחוב חפצים כבדים נעזרים בסוסים. אגב, דווקא מבחינת שמירת עיניים קל מאוד להתמודד, כי אין בכלל פריצות ובשדה התעופה למשל יש תורים נפרדים לגברים ולנשים.

"התרבות בהודו מאוד מעניינת, שונה מכל מה שאפשר לפגוש באירופה או באמריקה. חיים כאן כמו לפני 500 שנה, כאשר כל אחד מגדל לעצמו את הפירות והירקות, טוחן את החיטה לקמח ולפעמים יש לו פרה בחצר. אין כאן ברזים או צנרת, מכשירי חשמל או גז ואין מערכות ביוב וכדומה. גם מערכת החשמל המינימלית שקיימת מקרטעת מאוד, והפסקות חשמל הן עניין שבשגרה. כך למשל בשבוע שעבר לא היה לנו חשמל מיום ראשון ועד דקה לפני כניסת שבת".

אז איך מתמודדים?

"בתחילה ניסינו להילחם בכך – להתקין גנרטור או מערכות חילופיות, אבל מהר מאוד הבנו שאין סיכוי ורק אז, כשהרמנו ידיים, התחלנו לזרום ולהתאקלם".

אבל עדיין האתגרים הם אינסופיים, כאשר האתגר הבסיסי ביותר הוא כמובן בנושא הבישול והארוחות. "אין לנו בשר או עופות, גם לא דגים או חלב ומוצריו, המטבח שלנו טבעוני לגמרי ומבוסס על פירות וירקות", מבהיר הרב ברקמן, "אין באזור שום חנות או סופר, את כל המוצרים אנחנו מזמינים מרחוק, והם מגיעים אלינו במשלוח על שיירות סוסים כעבור יום או יומיים. לעתים יש עיכוב ובינתיים הסחורה נרקבת ובלתי אכילה".

אבל אלו עוד הקשיים המינוריים. "לפני כחצי שנה אשתי ילדה את בננו החמישי", מספר הרב ברקמן על אחד האתגרים הרציניים יותר. "זה היה בשבת, אז השארנו את הילדים עם האורחים בבית, יחד עם כל האוכל, ויצאנו אל בית החולים. אחרי נסיעה של כמה שעות במונית הגענו לשם באמצע הלילה, ולתדהמתנו גילינו שבית החולים חשוך והשער סגור. פתחתי את הדלת בכוח וראיתי מזכירה יושבת על יד שולחן, ראשה שמוט והיא ישנה. הערתי אותה והסברתי לה שאשתי צריכה ללדת, אך היא השיבה לי באנגלית: 'תבואו מחר, אין כאן אף אחד'.

"התעקשתי: 'היא חייבת ללדת הרגע!' כשהמזכירה הבינה שאין ברירה היא הכניסה אותנו, הדליקה את האורות והזעיקה מאי שם מיילדת. אשתי נכנסה לחדר ואני נשארתי במסדרון, מתפלל ששום דבר לא יסתבך. לאחר כחצי שעה יצאה אליי המנקה והודיעה: 'מזל טוב, נולד לכם בן, יש לך בגד להלביש לו?' לא היה לי, אך כשהבנתי שבבית החולים אין אפילו בגד להלביש לתינוק, הוצאתי מגבת ומסרתי למנקה. אחרי עשר דקות היא הוציאה אליי תינוק חמוד עטוף במגבת, מסרה לי אותו והודיעה: 'אתם יכולים ללכת'. הסברתי לה שאנחנו 'רליג'ס', כלומר מאמינים, ואיננו נוהגים לנסוע בשבת. הסברים כאלו דווקא מתקבלים בהודו, שכן היא מלאה בדתות ובמנהגים. רק שהמנקה לא הצליחה להבין איך הגענו בשבת אם אסור לנו לנסוע…

"בסופו של דבר היא אפשרה לנו להישאר בתמורה לסכום כספי, בערך חמישה שקלים. לא היה לנו ציוד ואפילו לא טיטולים, אז בכל פעם שהתינוק לכלך הפכתי את המגבת, וכשכבר לא יכולתי להפוך עוד הורדתי את החולצה שלי וכיסיתי אותו. במוצאי שבת חזרנו הביתה במונית, ובשבוע שלאחר מכן ערכנו ברית בשבת. היה זה אירוע מאוד מיוחד, עם כ-100 אורחים שהתרגשו מאוד מהברית ההיסטורית – לראשונה בכפר".

חוויה רוחנית וקולינארית

סדר היום של משפחת ברקמן מתחיל באופן קבוע, אך אף פעם אי אפשר לדעת להיכן הוא יתפתח. "בבוקר אנחנו שולחים את ילדינו לגן ילדים שפתחנו במיוחד עבורם וצירפנו גם ילדים של ישראלים נוספים שמתגוררים כאן. בינתיים אנחנו מתחילים בפעילות – אשתי מארגנת את המטבח ואילו אני לומד עם חברותות ומוסר שיעורים.

מאז שהסתיימה הקורונה מספר המטיילים גדל בהתמדה, והמקום הראשון שאליו באים משדה התעופה הוא הבית היהודי. המטיילים יודעים שהם יכולים להניח אצלנו את התיקים, לטעום משהו וגם למצוא חבר'ה שימליצו להם היכן מומלץ לישון ולטייל. בהמשך הם חוזרים לכאן שוב ושוב כי פשוט מעניין פה – יש ספרייה עשירה, שיחות והרצאות, שירה עם כלי נגינה והרבה חום וחיות. אנחנו מקפידים להגיש מדי יום ארוחה טובה, ובנוסף מטים אוזן קשבת לכל מי שעובר משבר או שקורה לו משהו. זהו דבר שחשוב במיוחד למטיילות שלפעמים יוצאות לטיולים לבד ונקלעות למשברים. אשתי נותנת להן את כל ליבה, מתוך מקום של הקשבה, אכפתיות ועזרה. גם הקונסוליה משתמשת הרבה מאוד בשירותים שלנו".

השבתות, לדבריו של הרב ברקמן, הן הזמן המדהים ביותר בבית היהודי. "מגיעים אלינו מטיילים יהודים מכל האזור, גם כאלו שרחוקים מאוד מהדת. לפעמים יש קרוב ל-200 אורחים. אנחנו מתפללים יחד קבלת שבת וערבית, ואז מתחילה הסעודה – אנחנו מגישים לשולחן הרבה סלטים עם חלות שנחשבות למוצר נדיר בהודו, כי ההודים אוכלים סוג של מצות ולא לחם. אחר כך מוגש לשולחן תבשיל הודי בשם 'דל' ואחריו מרק ועוגות, שגם הן נדירות מאוד בהודו".

איך אתם מצליחים לבשל כמויות כה גדולות בכאלו תנאים?

"אנחנו עובדים על כך סביב השעון. רק הבוקר אפיתי לחם מארבעה קילוגרמים של קמח. עברו מאז שעתיים ואני לא בטוח שנשאר משהו, אז אגש עוד מעט למטבח לאפות עוד. יש לנו שני עובדים הודים שעוזרים מאוד וגם המטיילים מושיטים יד. אין פה שירות של 'שלם וקח', אלא זה בית לכל דבר – בית משותף של כולנו".

החוויה בשבתות אינה רק קולינארית, אלא גם רוחנית. "אחרי סיום הסעודה נשארת בדרך כלל קבוצת מטיילים שאיתה אנו משוחחים על פרשת שבוע או על עניינים שונים, ושרים זמירות עד השעות הקטנות של הלילה. החוויה הרוחנית כאן מאוד גדולה. לא מעטים המקרים בהם סיפרו לנו מטיילים על כך שבעקבות השבת שחוו אצלנו הם התחילו לשמור שבת בקביעות. זה כל כך טבעי שהלב נפתח דווקא כאן בהודו, כי היא מלאה בדתות ומתעוררת בך משיכה גדולה להתקשר לדת ולהבין מהי. המעניין כאן הוא שאפילו הגויים מכבדים את האמונות שלנו. סיפר לי פעם אחד המטיילים שהוא הגיע לאחד הגורואים הגדולים ביותר במדינה וביקש ללמוד את הדת שלו. התגובה שלו הייתה: 'יש לך את היהדות, למה אתה צריך לבוא אליי?' זה טלטל אותו והוא זכה לחזור בתשובה".

הרב ברקמן גם מוצא את עצמו שוב ושוב כשהוא מהווה כתובת לשאלות אמוניות. "המטיילים שואלים לפעמים את השאלות הכי בסיסיות באמונה, ומרגש לראות כמה שהם באמת מנסים להבין. כך למשל סיפר לי מישהו שהוא החליט לשמור שבת, אז הוא קנה פלטה ובכל פעם שרצה לחמם את האוכל היה מחבר אותה לשקע ומוציא…".

ולעתים מתרחשים מקרים פחות נעימים: "לפני כמה חודשים התרחשה כאן תאונה קשה בה נפצעו ארבעה ישראלים. הם פונו לבית החולים, חלקם משותקים ומחוסרי הכרה. עשיתי מאמץ גדול כדי להטיס אותם לארץ, אך רגע לפני שהם עלו על מסוק החילוץ, אמרה לי מישהי מהפצועות: 'הייתה אתנו ישראלית נוספת, והיא לא במסוק'. ניסיתי לברר והתברר שאכן הייתה בחורה שלמרבה הצער לא שרדה את התאונה. עוד קצת בירורים והשגתי את מספר הטלפון של מישהו שהיה במקום התאונה ועזר בחילוץ הגופה. נסעתי במשך שש וחצי שעות אל הכתובת בה הוא מתגורר, ובאמת התברר שהגופה אצלו. נס גדול שהוא שמר עליה, כי בהודו אין שום כבוד למת. משם הצלחנו להטיס את הגופה לדלהי וכך להעבירה לארץ. כעבור יומיים זכינו להביא אותה לקבר ישראל. זוהי רק דוגמה לסיפור שהמחיש לנו עד כמה אנו הכרחיים כאן".

ומה עם הילדים? האם זהו המקום הנכון גם עבורם?

"ילדינו מבינים שהם בשליחות, ואנו מרגישים שזה תורם להם ומפתח אצלם את יכולת הנתינה. לדעתנו אין דבר טוב מזה. אם פעם יכולתי להתלבט על כך, אז בשנה האחרונה קרה משהו שהמחיש לי עד כמה שיש לנו סייעתא דשמיא. זה היה כשבננו בן השנה נדבק בחיידק מסוכן ומצבו התדרדר במהירות. חיפשנו רופא בכל האזור ולא מצאנו, אז נסעתי אתו במשך כמה שעות עד לבית חולים מקומי, שם הבהירו לי שאין להם יכולת לטפל בו, שכן הוא זקוק להרדמה והנשמה. הרופא אמר לי באנגלית: 'יש לו אולי שש שעות לחיות'.

"התחננתי אליו שיעשה משהו, והוא באמת השתדל, הוא הזעיק את כל הרופאים מבית החולים ויחד הם הצליחו להרדים ולהנשים את הילד. בינתיים ניסיתי ליצור קשר עם הקונסוליה. צריך להבין שהמקום הוא כל כך נידח שאפילו קליטה לא הייתה בבית החולים. בכל פעם הייתי צריך לצאת החוצה כדי לשוחח בטלפון. הייתה כאן השגחה פרטית גדולה כי בדיוק שבוע קודם לכן אירחנו אנשים שיש להם קרוב משפחה רופא בכיר בהדסה עין כרם. הם קישרו בינינו והוא הבהיר לנו שהאופציה היחידה היא לקחת אותו לישראל או למומבאי שם יש את בית החולים הטוב ביותר בהודו.

"אחרי אינספור שיחות טלפון והפעלת קשרים העלינו את הילד על מטוס פרטי שהעביר אותו למומבאי, שם הוא אושפז בבית החולים כשהוא מורדם ומונשם למשך כמה שבועות. במשך כל הזמן ששהינו שם קיבלנו עזרה בלתי פוסקת משליחי חב"ד שלא עזבו אותנו לרגע. לאחר שהשתפר מצבו הוא הוטס בטיסה רפואית לארץ ואושפז בטיפול נמרץ בבית החולים שניידר. בניסי ניסים הוא הבריא באופן מוחלט, כשכל הרופאים המומים מההחלמה המלאה. הרופא מהדסה עין כרם כתב לי שהוא ממש בוכה, כי לא האמין שהילד ישרוד. אני מרגיש שזכינו לנס הזה רק בזכות התפילות, ובזכות הדברים הטובים שאנו משתדלים לעשות בשליחות שלנו. כל אלו עמדו לנו לזכות".

"בעיני זה לא קושי אלא זכות"

מרים ברקמן, המנהלת לצד בעלה את הבית היהודי בהודו, מאמינה שיהודי נולד כדי לתת.

"למה לחשוב על הקושי, אם אפשר לראות את הזכות הגדולה ואת היופי שמזמנים לנו החיים בהודו?", שואלת אותי מרים ברקמן כשאני מנסה להבין איך אישה צעירה, אמא למשפחה, מסוגלת לנהל בית יהודי הממוקם בקצה העולם, לבשל כמויות עצומות של מזון עם אפס חומרי גלם, לארח עשרות מטיילים ביום, להיתקל בסיפורים הקשים ביותר שיכולים להיות – ולהישאר סבלנית.

אבל מרים בכלל לא מבינה על מה אני מדברת. "נכנסנו לשליחות הזו בגיל צעיר ממש. הייתי אז בסך הכל בת תשע עשרה ובעלי היה בן עשרים, הורים לשני ילדים קטנים. גם אני, כמו בעלי, גדלתי במאה שערים, וכשהוא הציע לי את האפשרות לצאת לשליחות הרגשתי שזו זכות גדולה מאוד. שמענו הרבה תיאורים וקראנו על המקום שבו אנחנו עומדים להיות, אבל שום דבר לא באמת הכין אותנו למה שמצפה לנו. כי הודו היא מעל ומעבר לכל דמיון.

"אני לא אתעלם מהמציאות", היא אומרת לבסוף, "ברור שיש קשיים ואתגרים. למעשה, הכל כאן אתגר גדול. רק תחשבו מה זה אומר עבורי כאישה לנהל לבד את הבית היהודי בשבוע בו בעלי הוזעק למקרה חירום ונעדר מהבית, ובדיוק אז נפל החשמל למשך כמה ימים. הייתי צריכה להיות לבדי עם הילדים במינימום תנאים ולהמשיך לארח מדי יום 50–60 מטיילים. לכל אלו תוסיפו גם את הבעיות הקטנות של היום-יום. כמו למשל, כשאני רוצה להכין עוגה וחסר לי חומר גלם, אין כאן סופר שאפשר לקפוץ אליו, צריך להמציא הכל מאפס. או כשמגיעים בהפתעה עשרות מטיילים לארוחת ערב. אי אפשר לשפוך פתיתים לסיר ולהוציא ארוחה, הכל צריכים לייצר כאן. גם בנוגע לניקיון הבית – חומרי הניקיון בהודו הם בעלי ריח שלא כל כך מתקשר לניקיון וגם לא ממש מסירים לכלוך. כאישה שאוהבת סדר וניקיון, זה לא קל לי. אבל כמו שאמרתי – בעיניי זה לא קושי אלא זכות, ואני מרגישה שדווקא השהות בכזה מקום עוזרת לי להיות אישה טובה לבעלי ואמא טובה לילדים שלי, וזהו כבר רווח גדול".

מה התפקיד שלך בשליחות הזו? על מה את אחראית?

"באופן כללי בעלי הוא זה שלומד, מוסר שיעורים ומארח, ואילו אני אחראית על המטבח ומארחת את המטיילות. מגיעות לכאן כל כך הרבה בנות שבורות שעברו דברים לא פשוטים בחיים, ואני משתדלת לחזק ככל שאני יכולה ולהעניק חיבוק גדול, כדי שירגישו באמת בבית. שמתי לב שארוחה טובה יכולה פעמים רבות ליצור חיבור, אז אנחנו תמיד יושבות ואוכלות יחד, ותוך כדי כך מנהלות שיחות. לא פעם אני שומעת מהן משפטים כמו: 'כזה בית אנחנו רוצות להקים', או כפי שאמרה לי מישהי: 'עד שהגעתי לכאן בכלל לא חשבתי שארצה להביא ילדים לעולם, וכשאני רואה את הבית שלכם ואת הילדים המתוקים, ברור לי שאהיה אמא'. אלו משפטים שמחממים את הלב. אני בטוחה שעצם זה שהמטיילים רואים זוג נשוי שמנהל חיים טובים עם ילדים שמחים ומאושרים, זה דבר גדול. אנחנו ממשיכים לשמור איתם על קשר גם אחרי שהם חוזרים לארץ ומרגש לשמוע על רבים מהם שממשיכים להתקרב ועוברים תהליכים מדהימים".

מרים מוסיפה שהיופי בבית היהודי הוא לדעתה בכך שכולם יכולים להיות יחד. "זה לא משנה אם מדובר בדוס ממאה שערים או בחילוני תל אביבי, כולם יושבים יחד ויש כל כך הרבה כבוד וחיבור הדדי".

איך את מצליחה לעשות את כל הדברים האלו יחד עם גידול הילדים?

"עם השנים למדתי להתייעל. אני משתדלת מיד בבוקר להתחיל באפיית הלחם, כדי להספיק לאפות במשך היום לפחות עשרה ק"ג. אחר כך, כשהילדים נמצאים בגן אני בעיקר מבשלת במטבח, ומאז שהם חוזרים הביתה הם גם כן עוזרים ונותנים יד. זה לא שתמיד אני מספיקה כל מה שאני רוצה, אבל ברגע שיש שמחה בבית ותחושת זכות, אז גם לא נורא אם לא עושים ממש הכל. אני מאמינה שיהודי נולד כדי לתת לאנשים שסביבו, זו מטרת החיים שלנו. בכל יום מחדש אני מודה על כך שזכיתי להיות כאן, בבית היהודי".

תגלית בלב הג'ונגל

משה עורף ואשתו שירה נמנים גם כן על השליחים של 'רוח אחרת', כאשר בתקופה זו הם מתגוררים עם שני ילדיהם הקטנים בעיר הוארז, למרגלות רכס הקורדיירה בלאנקה שבצפון פרו.

"מדובר באחד האזורים היפים ביותר במדינה", מספר עורף, "יש שם נופים מרהיבים הכוללים פסגות אדירות, קרחונים ואגמים, והכל על רקע של טבע פראי. הוארז היא נקודת מוצא מצוינת לטרקים עבור תרמילאים ישראליים, בעיקר כאלו שמחפשים פעילויות אקטיביות כמו טיפוס צוקים, סנפלינג ועוד אטרקציות. מה שאגב גורם לנו לא פעם להיות מוזעקים למצבי חירום".

משפחת עורף הגיעה לעיר לפני כחודשיים, והיא צפויה להישאר בה עד סוף עונת המטיילים. "לקראת החגים מתחילים המונסונים – גשמים חזקים, ואז הכמות הגדולה של המטיילים הישראלים מואטת. זוהי התקופה בה אנו עומדים לחזור לארץ", הוא מסביר.

את שיחתנו עוצר עורף לרגע כדי לקבל בברכה כמה אורחות שהגיעו לביתו. "ברוכות הבאות", הוא מכריז, "תרגישו בבית! יש לחם טרי במטבח, אפשר להיכנס ולשבת, ואם יש לכן זמן – תתחילו בקילוף תפוחי אדמה במטבח".

השעה לפי שעון פרו היא שלוש אחר הצהריים, אך כבר עתה הם מתחילים להתכונן לארוחת הערב בה צפויים להתארח עשרות ישראלים שיחזרו מיום של טיול. תוך כדי שיחה הוא מקלח את שני ילדיו הקטנים ב'מקלחת' שהיא בעצם צינור בעל זרזיף דקיק של מים חמימים. "אנחנו מקפידים להתקלח לפני שעות הלילה, אז בלתי אפשרי לעשות זאת כי המים קפואים", הוא מסביר. "זה טבעו של מזג האוויר כאן – בשעות היום חמים ונעים, אך בלילות יש קור בלתי נסבל".

שעות הלילה הן גם הזמנים שבהם הם מוזעקים לפעולות חילוץ שונות. "בשבוע שעבר, חמש דקות לפני שבת קיבלנו שיחת טלפון מבחור שיצא לטרק ואיבד את דרכו", משתף הרב עורף, "הוא סיפר לנו שהוא עיוור לילה ובעוד דקות ספורות כשירד החושך הוא לא יוכל עוד להתקדם. מובן שאין לו אפשרות להישאר בהרים, כי האוויר קר מאוד עד כדי סכנת קיפאון. יצרנו קשר עם מחלצים שמיד הגיעו למקום. הסיפור הסתיים ברוך השם בטוב והוא אפילו הגיע אלינו לסעודת שבת".

ולא רק הוא הגיע, אלא עוד קרוב ל-100 מטיילים. "זה הבית של כולם, וזה מתבטא בכל דבר. אמנם אנחנו מפעילים אותו מבחינה טכנית של קניות וארגון, אך בסופו של דבר כולנו נמצאים כאן ונותנים מענה זה לזה".

מי הם אלו שבעיקר באים לטייל בפרו?

"לפרו מגיעים בעיקר אנשי אקדמיה ויוצאי יחידות מובחרות בצבא. בדרך כלל הם לא מתעכבים כאן יותר מכמה ימים, כי השהות פה מאוד יקרה, אבל הם מאוד מתעניינים ביהדות ויש כאן אווירה חזקה של קירוב. מכיוון שהם אנשים משכילים אז גם השאלות שמועלות אצלנו הן ברמה גבוהה, לפעמים אנחנו צוללים לשיחות נוקבות ומאתגרות בהן אני מרגיש שאני מקבל סייעתא דשמיא מבורא עולם כדי לענות תשובות נכונות, יציבות ומקיפות, שיגרמו לאנשים לעזוב את הסטיגמות ולחשוב מחדש. כשאני שומע מישהו שאומר לי אחרי סעודת שבת: 'גם אני רוצה שיהיה בבית שלי קידוש', זה מבחינתי הכל".

ואיך מתנהלים החיים שלכם בהוארז?

"אצלנו יש בדרך כלל חשמל, ואת הפירות והירקות אנחנו משיגים דרך השוק המקומי. על בשר ועוף ומוצרי חלב אין מה לדבר, אבל דגים אפשר לקנות. לקח לנו בערך שבוע כדי להכיר את חומרי הגלם המועטים שעומדים לרשותנו, ומאז אנחנו משחקים בהם.

"לשבת למשל אנחנו מתכוננים במשך כל השבוע – ביום ראשון אופים את החלות, ביום שני עושים קניות, ביום שלישי עוגות, ברביעי סלטים ובחמישי ושישי תבשילים. אנחנו מקפידים לסיים את ההכנות שעתיים לפני שבת, ואז סוגרים את המטבח ויוצאים לטייל, כי אנו מאמינים שכדי להיות שליחים טובים עלינו להכיר את המקום וגם לקחת פרקי זמן של התאווררות לעצמנו. באחד הטיולים באזור הג'ונגל גילינו תגלית מרעישה – נביעה מיוחדת של מים חמימים בקרבת נהר קפוא שיכולה לשמש כמקווה. התגלית כל כך שימחה אותנו כי עד אז כדי לטבול היינו נוסעים לעיר לימה – מרחק של תשע שעות נסיעה באוטובוס שינה. כאן מדובר בסך הכל בשעה וחצי".

ומה נותן כוח באורח החיים התובעני הזה?

עורף מהרהר לרגע. "ברור שלא קל להיות בארץ זרה עם כל הקשיים הנלווים", הוא אומר לבסוף, "אפילו את השפה האנגלית כמעט לא מכירים כאן, אלא מתקשרים בספרדית עם ניב מקומי. אבל כפי שאמר לי חבר חכם: 'כשהשליח זוכר את המשלח – השליחות מתבצעת'. כשאנחנו זוכרים שאנחנו לא הסיפור פה אלא השם יתברך המשלח ורבנו רבי נחמן שהביא אור מיוחד לעולם, אנחנו נושמים עמוק וממשיכים הלאה בלהאיר את אור התורה הקדושה גם במקומות רחוקים ונידחים".

ואילו הרב כץ מוסיף: "כיום אנחנו ברוך השם זוכים לראות את הפירות – רק לאחרונה הוזמנתי לחתונה של בני זוג שההיכרות ביניהם התחילה בבית היהודי בהודו, הם חזרו יחד בתשובה והתחתנו בחתונה נפרדת ובאולם כשר למהדרין, אני גם מוזמן לפעמים לשמש כסנדק בבריתות, כשההתייחסות אליי היא כמו לסבא. אבל הכי מרגש זה כשמטיילים שחוזרים בתשובה מציעים מיוזמתם לשוב לבית היהודי, הפעם בתפקיד השליחים. היו לנו כמה מקרים כאלו שהיוו סגירת מעגל מושלמת".