הציבור החרדי מתקיים בתוך העם היהודי כקבוצה נפרדת, בעלת זהות, ערכים ואידיאולוגיה משלה. מזמן חורבן הבית ומיום גלות ישראל מארצו היה גרעין יהודי שעמד איתן בכל הניסיונות, ושימר את הזהות היהודית. הנשירה מהעם היהודי איננה חידוש שהתחדש בתקופת ההשכלה, לפני כמאתיים שנה. במשך אלפיים שנות גלות התבוללו רבים מבני עמנו בעמים סביבותיהם. הגידול הטבעי של עם ישראל היה אמור להביא אותנו למספרים גדולים יותר, אלא שלא כולם החזיקו בעץ החיים. כל מי שהתפשר על חלקים מקיום המצוות וביקש להידמות לסביבתו, סופו שוויתר על הכול ונטמע בין הגויים, ואם לא הוא – בניו. הגדילה לעשות האמנציפציה, הפיכתם של יהודי מרכז ומערב אירופה לאזרחים בעלי זכויות מן המניין, שבתוך שנים ספורות האיצה תהליכי התבוללות חסרי תקדים. היא העמידה למבחן עצום את כל שדרות היהדות הנאמנה, ומעטים בלבד עמדו בכך ונצמדו לשמירת התורה ולזהות היהודית המסורתית. מסקנה ברורה נצרבה בדמם של שומרי הגחלת: יש לשמור מכל משמר על התורה ועל המצוות, בלי פשרות. כל ויתור קטן, כל "התאמה" קלה, אחריתם מי ישורנה.
האם שמירת ההלכה היא מאפיין ייחודי של הציבור החרדי? על פניו נראה שלא. ניקח לצורך המשל את הציבור החרדי־לאומי: בהלכה הוא מדקדק לא פחות מהחברה החרדית, שלא לדבר על מעלותיהם ב'בין אדם לחברו', בפשטות, בצניעות ובעוד שלל תחומים. אין לנו אלא לקנא בהם. ואף על פי כן, אפשר להצביע על הבדל יסודי שהופך את היחס החרדי לשמירת ההלכה למאפיין ייחודי. הנקודה המבדלת היא בלעדיות הערך של שמירת ההלכה. הציבור החרדי־לאומי, מתוך תפיסת מציאות של גאולה, גוזר סט ערכים שלם שכולל בין השאר גם את מדינת ישראל ומוסדותיה (שלה הם מייחסים אפילו ממד מסוים של קדושה, 'יסוד כיסא ה' בעולם'). יש לכך השלכה לסדרי עדיפויות שונים בין ערך ההיצמדות הבלתי מתפשרת להלכה לבין ערכים נוספים שנמצאים בסל. בציבור החרדי, לעומת זאת, קשה לדבר על "סולם" ערכים. שמירת ההלכה ניצבת כערך עליון ומוחלט. שום דבר לא נערך ביחס אליו. זהו ערך שממלא את הכול והוא שולל כל ערך מתנגש במרחב.
אם כן, מוחלטות ההקפדה על ההלכה היא מאפיינה הייחודי של החרדיות. אין כאן רק היצמדות בלתי מתפשרת לשולחן ערוך, אלא גם מתן בלעדיות לערך זה, מעל ומעבר לכל ערך אחר. יש לכך השלכות מעשיות לגבי טווח האפשרות להתפשר. כאשר מציבים את אי־הפּשרה כערך יחיד, יש לו עוצמה לאין ערוך ביחס להעמדתו לצד ערכים נוספים. כמובן, יש הרבה מה לשפר בחברה החרדית, ואין כאן המקום למנות את הראוי לביקורת ולתיקון. עסקנו בכך לא מעט. אבל ביחס ליסוד האידיאולוגי – כל זמן שמטרת־העל תהיה שמירת הלכה ללא פשרות, לצד הודאה בטעויות, כנוּת ונכונות להשתפר – דרך זו עדיפה לשמירת הזהות היהודית ולהעברת הגחלת למשמרת הדורות הבאים.
כאן עלינו להציב שאלה: האם השמירה האדוקה על התורה ועל המצוות כרוכה בניתוק מחיי המעשה? יהיו רבים מבני הציבור החרדי שישיבו בחיוב: התמסרות מוחלטת לשמירת מצוות גוררת בהכרח הימנעות ממעורבות בעולם; השבט ששמר על הגחלת צריך להישמר שלא להיות מושפע מסביבתו, כולל סירוב לקחת חלק בחיים המעשיים. אולם סקירה היסטורית פשוטה מלמדת אחרת. מעולם, לאורך אלפיים שנות גלות, לא סברו תופסי התורה ושומרי המצוות שהדברים תלויים זה בזה. ההבנה הפשוטה הייתה שיש למצוא דרך להחזיק בכל הכוח באמונה ובדרך היהדות, ובה בעת לנהוג מנהג דרך ארץ בכל הנוגע לעבודה, להשכלה ולמעורבות בשוק החיים.
ניתן לטעון שבימינו המציאות שונה, שאל מול תרבות המערב והחילוניוּת יש צורך מיוחד בהתבדלות, ושלא תיתכן אחיזה איתנה בשמירת התורה והמצוות ללא הקמת מחיצה וגדר בינינו ובין התרבות הנגדית. יש בטענה זו מידה לא מבוטלת של צדק, אבל את ההתבדלות הזו צריך להגדיר היטב. אנו רואים שבחוץ לארץ יש קהילות של יראים ושלמים, המחזיקים בברית ה' בדיוק כמו הציבור החרדי בארץ, וזאת מבלי שהם נמנעים ממעורבות בחיי המעשה. יש להודות שכאן בארץ האתגר קשה יותר, משום שהתרבות החילונית פה יהודית בזהותה, ובכך היא מהווה פיתוי גדול יותר מאשר תרבות מערבית המזוהה עם הגוי הזר. אולם אין בכך כדי להצדיק חידוש כה גדול של ניתוק מכל היבט מעשי, דבר שאין לו שחר לא בהיסטוריה היהודית ולא בשום קהילה על פני תבל, גם לא בקהילות שומרי מצוות כאן בתוך ארץ הקודש. ככל שנחפש לא נמצא אף מנהיג, רב ופוסק שסברו שההתבדלות צריכה להתבטא בהימנעות מכניסה לחיי המעשה. גם החתם סופר, שהעמיד את אדני השמרנות האורתודוקסית אל מול הרפורמה, לא סבר שההתבדלות דורשת הימנעות מחיי המעשה. ממשיכי דרכו השמרנים ביותר, כמו לדוגמא חסידי סאטמר, אינם מעלים בדעתם שכרוכה בשיטתו הסתייגות כלשהי מעבודה וממלאכה.
התבדלות או תורניוּת
הדיון על מעורבות בחיי המעשה מסתיר מאחוריו שאלת יסוד: האם את שמירת ההלכה עלינו להציב ביסוד האידאולוגיה החרדית, או שמא את ההתבדלות. זו שאלה מורכבת. אין ספק שאורח החיים החרדי כולל התבדלות, ולכן יש קולות שרואים בו את עיקר החרדיות. אבל לטענתנו, שמירת ההלכה היא מאפיינה המרכזי של החרדיות, ואילו ההתבדלות אינה אלא כלי חשוב ורב עוצמה בשירות הערך הבלעדי של שמירת ההלכה. אדרבה, אסור להפוך את ההתבדלות לערך בפני עצמו. לעולם יש לבחון אותה ככלי המשמש לצרכי האידיאל העליון של החרדיות: ההתמסרות המוחלטת לשמירת תורה ומצוות ללא פשרות.
הצבת ההתבדלות כערך ולא ככלי היא תפיסה שגויה וגם לא יעילה. ההתמסרות לשמירת ההלכה דורשת מוקד שכנוע עצמי. היא לא יכולה להסתמך רק על מחיצות התבדלות משום שאלו נוטות לקרוס. הדגש החינוכי והאישי צריך להינתן על אמונה פנימית שאין ערך נעלה ומקודש יותר מהיצמדות בלתי מתפשרת לשולחן ערוך. ככל ששמירה זו תהיה מדוקדקת יותר, וככל שהיא תבוא עם הבנה והכרה בערך הטמון בכך, הזהות החרדית תהיה מוגנת יותר. על גבי קומה יסודית זו – שהיא כאמור הגרעין האידיאולוגי של החרדיות – ניתן וצריך להשתמש בכלי ההתבדלות, כסיוע לשמירת הזהות, אך אין להפוך את היוצרות ולהעמיד הכל על ההתבדלות והמחיצות.
ההתבדלות ככלי תבוא לידי ביטוי בהיבטים שישקפו את הזהות הנפרדת, ביגוד, שפה ותרבות שונים. בדבר זה יש הקפדה יתרה בכל קהילות החרדים, בארץ ובעולם, ויש לכך יסודות היסטוריים ואף תורניים ברורים. הלבוש השונה, למשל, משמר חיץ מובהק מפני טשטוש הזהויות. השוני בלבוש מגדיר היטב את הזהות החרדית לעומת החילונית גם במרחבי חולין כמו עבודה. אולם כיוון שההתבדלות היא רק כלי – כלי קריטי, אבל עדיין כלי – חשוב לשמור קשר עין תמידי עם מהות ההתבדלות, שהיא היותנו שומרי גחלת היהדות. החרדי נבדל בעיקר בדקדוק ההלכה, וכל שאר ההתבדלויות הן אמצעים לסייע לו לשמור על נבדלות זו.
לימוד התורה, שגם לו מקום חשוב בתפיסת הציבור החרדי, הוא חלק מערך שמירת ההלכה. דמות החכם היא הנערצת. אין קיום לשמירת התורה והמצוות בלי לימוד התורה ובלי חכמיה. כמובן, לא כל אחד זוכה ולא כל אחד צריך להיות תלמיד חכם. אך אלו שזוכים לכתרה של תורה נישאים עלי כפיים בכבוד וביקר, וכל אדם ואדם קובע עיתים לתורה כמיטב יכולתו, כדי לשמר קשר פנימי ומחייב אל האידיאל העליון של שמירת הגחלת.
התפיסה שהעמדנו כאן אינה פשוטה ליישום. ערך שמירת ההלכה נעשה קשה יותר להבנה בדור שבו הסמכויות כולן נשחקות ומתפוררות. מכאן הנטייה לברוח אל ההתבדלות. שיח הזהות מובן יותר וקל יותר לחנך אליו. אך כאמור, לא זו הדרך. לכן אין מנוס מהסברה עמוקה של האמונה, של ערכי התורה, של יראת ה' ושל דקדוק ההלכה. דווקא בתקופה שבה השפעות זרות מאיימות לחדור דרך עולם של תרבות ורעיונות, יש צורך יותר מאי־פעם לפעול במרחב הרעיוני וההגותי, ושם לבסס את השכנוע הפנימי בערך המוחלט של ההתמסרות לדבר ה'.
