שבת, בית הכנסת האורתודוקסי 'קשר ישראל' בוושינגטון הבירה. את פנינו, קבוצת ישראלים שהגיעה לכאן כחלק מסמינר לימודי, מקדם רב הקהילה בפנים מאירות. העברית שבפיו צחה והוא מספר לנו שבית הכנסת קיים כבר מעל מאה שנה. אני תופס לי מקום בפינה מאחור בזמן שההיכל הולך ומתמלא, ומנצל את הזמן כדי להתרשם מאופיו המיוחד של בית הכנסת.
ארון הקודש מזכיר מעט את חזית הבית הלבן, הנמצא כמה קילומטרים משם. לפניו במה די גבוהה עליה עומדת הבימה המשמשת גם כתיבת שליח הציבור. בצד שמאל יושב הרב העונה לשם חיים שפנר ולאורך התפילה הוא מעביר דף ועוד דף בפנקס ספרות המורה לקהל המתפללים באיזה עמוד בסידור אנחנו אוחזים.
משני צידי ארון הקודש ניצבים בגאון שני דגלים גדולים. דגל ישראל ובראשו מגן דוד – מצד ימין, דגל ארצות הברית ובראשו נשר – מצד שמאל.
התפילה מתנהלת על מי מנוחות, מחוץ לדלת עומדים מאבטחים על כל צרה שלא תבוא. בסיום התפילה אנחנו צועדים יחד עם הרב לעבר ביתו, לסעודת שבת.
הסעודה מתנהלת בחצר הבית, תפאורה אמריקאית קלאסית. רצפת עץ, שרשרת נורות תלויה מצד לצד, שלום עליכם והסעודה מתחילה. לאחר שהרב עושה קידוש על היין והרבנית בוצעת את החלות, פותח הרב בשאלה לכל המסובים: אני מבקש שכל אחד מכם יספר מי הוא, במה הוא עוסק, ויציין דבר אחד שהוא אוהב בארצות הברית.
לא היינו האורחים היחידים, מלבד הרב והרבנית ישבו סביב השולחן גם בתו של הרב ועוד שני זוגות צעירים. כולם כולם כולל הרב ומשפחתו השתתפו בסבב המיוחד. וכך הצגנו כל אחד בתורו את עצמנו ואת הדבר שאנחנו אוהבים בארצות הברית. עם האמריקאים זה היה די פשוט, אחת האורחות ציינה שהיא אוהבת את הזמינות של אמזון… אורח נוסף ציין את הרכבים הגדולים, אורח מקומי נוסף אהב את העובדה שאף אחד לא באמת שייך לאמריקה ולכן כולם שווים. כשהגיע תורי נזכרתי בדגלים שראיתי זה לצד זה בבית הכנסת ואמרתי שאני אוהב את הטבעיות בה הם מתייחסים בכבוד למוסדות המדינה ולממלכה, ללא כל סתירה ליחס שלהם כלפי היותם יהודים שומרי מצוות.
בעקבות האמירה שלי התפתח דיון מה ראוי לומר קודם: תפילה לשלום ארצות הברית או תפילה לשלום מדינת ישראל. הרב הכריע שראוי לברך קודם את ארצות הברית.
למחרת בבוקר הגעתי סקרן לתפילת שחרית לראות כיצד נוהגים בפועל בעת התפילה. כשהגיעה עת קריאת התורה, החל הרב לשאת שבע תפילות בסדר הבא: 1. מי שברך לחולים יהודים. 2. מי שברך לחולים שאינם יהודים. 3. תפילה לשלום מדינת ארצות הברית, הנשיא והשרים. 4. מי שברך לחיילי צבא ארצות הברית. 5. תפילה לשלום מדינת ישראל. 6. מי שברך לחיילי צבא הגנה לישראל. 7. תפילה ושלושה פרקי תהילים להשבת החטופים הנמצאים בעזה.
אני מודה שלא התכוננתי למופע כזה בלב וושינגטון. מה גם שהבחנתי שאת רוב התפילות אמר הקהל בעל פה.
בדרך חזרה מבית הכנסת חששנו מעט. בכל זאת תקופה לא פשוטה והחזות שלנו זעקה את יהדותנו הגאה. מה רבה היתה הפתעתי כאשר תוך כדי חציית כביש ראשי וסואן, מחייך אלי איש בעל חזות אפריקאית ואומר לי בעברית "שבת שלום". כמה מאות מטרים לאחר מכן חולפת בחורה על קורקינט וקוראת "גוד שאבעס", ועוד כמה וכמה חיוכים נרשמו לאורך המדרכות של שכונת פוגי באטום השלווה.
דבר אחד התבהר אצלי: למרות החופש והחירות שמציעה ארצות הברית, תחושת הביטחון כיהודי לא מובנת מאליה. בישראל לא נראה ניידות ושוטרים חמושים בפתח כל בית כנסת. או כפי שסיכמה זאת בתו של הרב, המתכוונת לעלות לארץ בקרוב: "בישראל, עם כל הטרור והבלאגן אני מרגישה הרבה יותר בטוחה מאשר בארצות הברית".
ואני רק תוהה: אם ישראל היא המקום הכי בטוח לחיות בו בגלוי כיהודי, מתי נדע לברך בלב שלם ולהתפלל לשלומה של המלכות שלנו.
שנדע ימים בטוחים יותר.