רגע מכריע. אתם מחזיקים ביתד חלוד ומשופשף, המים זורמים בשצף, היד מחליקה, אתם מחזקים את האחיזה, מתנשפים. אם תרפו לרגע את האצבעות שכפופות חזק מעל חתיכת הברזל, אתם תיפלו, תשקעו לביצת הבוץ תחתיכם, ולצאת משם יהיה קשה יותר. יש לכם אפשרות להמשיך להחזיק ותכף להרים את עצמכם, לשים רגל על היתד מעליכם, ולטפס למעלה. זה דורש כוח, לא רק פיזי. בעיקר נפשי. אבל כשתעשו את זה, תראו שכמה מטרים אחר כך, יש דרך ישרה, לא בוץ ויתדות, אספלט חלק שיאפשר לכם לסיים את המסלול ומשם לצאת לאור ולשמש.
תצטרכו להמשיך ללכת, כמובן. לא מחכה לכם מסוק חילוץ, ואף אחד לא זורק לכם חבל. הכול תלוי בכם.
יש לנו תקופות כאלה בחיים. ואולי התמזל מזלכם ולא הייתם שם, אבל רובנו עברנו מתי שהוא תקופות הישרדות, וחווינו את הרגעים המכריעים. האם לתת לעצמנו ליפול באפיסת כוחות לבוץ, מחכים למסוק שאולי יחלץ אותנו. או להילחם, בכוחות האחרונים שלנו, לתת פוש רציני ולהתרומם.
זו החלטה נפשית יותר מהחלטה פיזית. אנחנו לא מודדים דופק ולחץ דם, רואים כמה כוח יש לנו, מה מסת השריר ולפי זה מחליטים, ׳אוקיי בסדר, נראה שלגוף יש את היכולות לתת דחיפה מעלה׳. הנפש שלנו, היא זו ששולחת פרצי אדרנלין לגוף, היא זו שמעוררת הורמונים שישנו, והם יחד מתאגדים יוצרים כוח…
