"יוֹם יָבוֹא – וְאַתָּה בְּזָוִית שֶׁל פֻּנְדָּק, תֵּשֵׁב, סָב, עַל בַּקְבּוּק שֶׁל קִיאַנְטִי. וּתְחַיֵּךְ וְתִירַק חֲתִיכָה שֶׁל טַבָּק וְתֹאמַר – כֵּן, חֶבְרַיָּה, זָקַנְתִּי", כך מספר אחד משירי ההעפלה שכתב נתן אלתרמן בתשובה לרב חובל איטלקי שהוביל מעפילים ארצה ובין היתר התאכזב מהיין שגילה בארץ, שהיה בעיקר יין קידוש פטישי משהו.
מה הוא היין הקיאנטי הזה אליו התגעגע כל כך האיטלקי?
את השאלה הזו שלחתי בדיוור ישיר ליינן ר' אלי גוטייר המתגורר בטוסקנה שבאיטליה, שם, בין פירנצה לסיינה ממוקם לו האזור שנקרא… קיאנטי. "אלי בכולל", השיבו לי. אז אם חשבתם שנמתין עד שהוא יחזור מבית המדרש, טעיתם בגדול. אלי לומד ששה חודשים בשטרסבורג שבצרפת מולדתו, ואז יוצא לששה חודשים של עמל היין בטוסקנה.
כמו באגדות, את הייחודיות של עולם היין האיטלקי שקסם לו, סייעה לגלות אשתו של אלי, לארה, שבמסעם למולדתה בכפר קטן בטוסקנה, הוא מצא את ענבי הסנג'ובזה הגדלים שם בכל מקום, ושמע על ג'וליאנו, סבא של רעייתו, שעשה מהם יין קיאנטי משובח.
ברגע ההוא החל אלי ללמוד היטב את תורת היין האיטלקי ומצא את עצמו שוקע לתוך סגנון יין ייחודי אליו נחשף. היקב שלו נקרא שנקרא 'קנטינה ג'וליאנו' – כלומר 'המרתף של ג'וליאנו', החל לצבור תאוצה בליווי אחד מיועצי היין הגדולים באיטליה, עד שהגיע הרגע שבו חמיו של אלי אמר לו: "זה הקיאנטי המסורתי שאני רגיל אליו".
גם היום, כשהוא אחד הייננים הבודדים באירופה שיש להם יקב ענק שכולו כשר למהדרין – ולא רק קו ייצור צדדי קטן ומוכשר ביקב זר – המבחן היחיד שאלי מחפש הוא את של חמיו. "אם הוא מביא ללקוחות שלו או לחברים שלו את היין שלי, אני יודע שעשיתי את זה", אומר אלי ולוקח לגימה מיין אדמדם שמרקד לידו בכוס.
'מה אתה שותה עכשיו?', אני שואל אותו דרך המסך, והוא מצביע על הבקבוק שבצווארו יש תווית חישוק שכזו ועליה האותיות DOCG, שבהן הוא גאה כל כך – התקן המחמיר המלמד שהיין עומד בטופ של המדרג המקומי. בשביל לקבל את זה עליו לעמוד בתנאים רבים כל כך ומבחנים לאין ספור.
טוב, הוא לא הולך לשתות לבד. די מהר קיבלנו למרתף הטעימות שלנו בארץ סדרת דגימות (ותודה לשמואל מ'גשם הפצה' שמנגיש לארץ ביעילות את כל הטוב של יינות צרפת, איטליה ועוד, הכשרים למהדרין). האמת, היה חשש קל, גם מהיכרות עם הקיאנטי 'קלאסיקו', שהוא סוג כבד יותר של היין הזה, וגם בשל הסנג'ובזה הישראלי שלא ממש הרשים. אולי בכל זאת יש היגיון שהוא גדל יותר טוב שם באיטליה.
פתחנו את הבקבוק, שמורכב מ-70% סנג'ובזה, ו-30% הנותרים מורכבים מסלג'יולו וקניולו, שני זנים ש"מותרים" באיזור מעבר ל-70 המחוייבים – וכבר אז הרגשנו את הפירותיות המתפרצת. פינקנו אותו בקצת זמן ואוורור, ו'פור-לה-וידה'.
בבת אחת הבנו למה האיטלקים אוהבים פסטה ופיצה. זה פשוט כל כך מתאים ללוות ארוחה כזו. בכלל, היינות האיטלקיים ידועים כ'יינות גסטרונומיים' שמותאמים לאוכל. הקיאנטי של 'קנטינה ג'וליאנו' הוא עדין עם גוף בינוני נוטה לקל והסיומת שלו מעולה. קצת מסוכן לומר לישראלים על יין: "זה כמו לשתות מים", אבל כן, זו תחושה מעולה. אתה לא "נחנק" אחרי כוס או שתיים וזה מעולה לליווי ארוחה. אלי שותף לתחושה. "אני אוהב לשתות הרבה", הוא אומר, "וקיאנטי אני יכול לשתות בקבוק ועדיין זה לא יכביד".
עם זאת, הוא ממהר להסתייג ולהזהיר שהיין מתאים גם לכבד ובשר, לא רק למאכלים שציינתי. קיבלנו. רק שיזמין למסעדה ולמלון המהודרים שלו אי שם בטוסקנה.
אגב, כשאנחנו מדברים על 'בעיית הקברנה', הטעם שהתקבע, הוא מספר שזו לא רק בעיה ישראלית, אלא דבר שהוא פוגש בו בטעימות יין גם בקהילות יהודיות ברחבי העולם. אבל הוא מריח מהפך "אנשים היום יותר פתוחים לטעום יינות אחרים, אני רואה את זה קורה עוד ועוד".
המהפך האיטלקי
אם טוסקנה נשמעת לכם עיירה קטנה וכפרית, כדאי לדעת שבסוף מדובר בשטח שהוא גדול יותר משטחה של כל מדינת ישראל וממילא ישנם הבדלי טרואר (תנאי סביבה וגידול חקלאיים) בין האזורים. אמנם אין הבדלים כה גדולים כמו הפער בין גפנים הגדלים בנגב לבין אלו הגדלים בפסגות הגולן. אבל בכל זאת בפער של שעה נסיעה ממקום למקום אתה יכול לקבל קיאנטי אחר לחלוטין.
אלי מצידו הולך כאמור על הקלאסיקה, הכי אורגינל ועתיק שיש.
האמת היא, שבעולם, פחות התחברו לזה. היינות הצרפתיים, הובילו בכל התחרויות. עד שלפני כמה עשורים, באו ייננים נועזים בטוסקנה, הפחיתו מעט את הסנג'ובזה, הוסיפו זנים בסגנון 'בורדו' כמו קברנה סוביניון, ופתאום, קרה משהו. הם החלו לקחת תחרות אחרי תחרות. הייננים המסורתיים נזעקו מרה על פריצת הגדר, אבל המהפך כבר היה בלתי נמנע. עם הזמן האיטלקיים החלו להבין שהיינות הטוסקניים החדשים, יצרו משהו. מאז, הם קיבלו את התואר 'סופר טוסקן' ולהם תו שסימנו הוא IGT ודורש כמה דברים לא קלים כדי לזכות בו, בעיקר, להיות טוסקני.
בדקנו את רזרבה לה-ג'ויה, ה'סופר טוסקן' שעושה אלי ב'קנטינה ג'וליאנו'. הוא עשוי מ 60% סנג'ובזה, 40% קברנה סוביניון, הגדלים בגבעות חשופות בדרום מערב טוסקנה ומיושן 14 חודשים בחבית. וואו, הייננים שפרצו את הדרך לקיאנטי לנצח בתחרויות ידעו מה הם עושים. טעם פירותי מושלם שמוסיף לקלות הקיאנטית את הכבדות המוכרת – והטובה במקרה הזה – של הקברנה סוביניון. סיכוי טוב שעוד כמה שנים הוא יתיישן מושלם.
תכל'ס, אני שואל את אלי כשהוא בצרפת, מתכונן לשוב לאיטליה: יין צרפתי או איטלקי?
הוא לא דיפלומט. "אם יש לך כסף", הוא עונה, "אתה יכול למצוא בצרפת יינות ממש טובים ושווים. אבל אם אתה מחפש יין בתמורה למחיר – אין על יין איטלקי". זו נקודה חשובה, המחירים של היין האיטלקי בכלל והקיאנטי בפרט, לא יקרים בכלל.
האירוניה היא שדווקא הוא באיטליה, מעורב ביין שלו אפילו יותר מייננים ישראלים ביקבים כשרים שבהם היינן לא יכול להתקרב ליינות עצמם משיקולים הלכתיים.
עכשיו, כשמאחוריו כבר כמה וכמה יינות מעניינים נוספים בהם מרלו, רוזה, ורמנטינו ו'ורנצ'ה' (היין הטוסקני הלבן), מתכנן אלי לפרוץ דרך עם יינות ייחודיים עם זנים שלא ניתן למצוא במקומות אחרים וגם יין מתוק ומבעבע בשיטת עשייה מרתקת.
אנחנו מחכים, אבל תנו קודם לסיים את הבקבוק.
צילומים: מנחם קאליש
