במושב הקדמי של אוטובוס חיי, ישב לאורך הרבה שנים המדריך האולטימטיבי, והסביר על הדרך. נער הייתי, עוד לא זקנתי, ולא תמיד הקשבתי לדיבוריו. אני מניח שהיה מעניין יותר לשבת מאחור עם החבר'ה ולפטפט, לשיר שירים ולהסתכל מהחלון על כל הדברים המעניינים.
אבל הדרך התארכה, והמראות הנשקפים במורד הדרך עוררו אתגר, אז התחלנו להקשיב לו, וברוב קשב. כשהוא הדריך, כל פרט קיבל פתאום משמעות חדשה. דרכים ידועות ומוכרות, הוארו באור זוהר. מילים שגורות הוטענו בעומק לא מכאן. מסך עצום הונף, ונגלו ראשי ההרים. זה דודי וזה רעי, מורי ורבי הגאון רבי הלל זקס זכר צדיק לברכה. זכרונו נטוע בליבי ובלב חבריי ולא ימוש לעולם. אהבנו אותו, והוא אותנו.
הערכנו אותו וגם הערצנו, אבל הוא לא נשא פנים לרגשות האלו, ודרש מאיתנו תמיד עיון מחודש. אפילו כשהיה מפליא לצטט מקורות, סיים במילים: "מי שיש לו אמונת חכמים, אשריו. מי שיש מח בקודקודו, שיעיין בפנים, וילמד". כי ר' הלל היה רב אמיתי, כזה שמלמד גם איך ללמוד, ולא רק את הסברה המרגשת שבסוגיה הנלמדת.
הוא היה שילוב נדיר ומופלא של כובד ראש ליטאי מהילדות בראדין, עם קוליות מגניבה של 'אמריקן בוי' משנות בחרותו בניו יורק. עיון מעמיק ויסודי של תלמיד חכם מופלג, ובקיאות בלתי נתפסת בכל חלקי התורה. שפה עשירה ומליצית, ידע מפתיע בחכמות משרתות, שמרנות…
