משתעמם לי מהר. עד כדי כך שגם מסעדות החלו לשעמם אותי. אותן המנות בווריאציות שונות, התפריטים חוזרים על עצמם, ההבדל היחיד הוא במחיר, במיקום ובמקרה הפחות טוב בשירות. רציתי משהו שונה, מסעדה שתכניס אותי לחוויה, שף שיפתיע אותי במנות שלו, שארגיש הרפתקה מעצם הבילוי במסעדה ולא רק בגלל העיצוב או המקום.
כך הגענו למסעדת סולו קרנה של שף ישראל דודק. לקח זמן למצוא את המסעדה ולא בגלל שאין לה שלט גדול ובולט ברחוב אלא כי ציפיתי למשהו אחר. את ישראל אנחנו מכירים עוד מהעבודה המשותפת שלנו יחד למגזינים. ישראל כתב מדור מתכונים אותו צילמתי, בעלי שהיה מצטרף אלי נהנה מטעימות של המנות (בהרבה מקרים היה גם טייק אווי). ישראל ידוע כשף עם אומץ, המנות שלו הן השילובים הכי הזויים שאי פעם דמיינתם. אנחנו רגילים לכך, בעלי עוד יותר. הוא זה שהעז לטעום לראשונה את השילוב של בשר עם שוקולד, אבל בל נקדים את המאוחר.
ציפינו לכניסה דרמטית כיאה וכנאה למסעדת שף גורמה. הכניסה איכזבה: תחושה של מזון מהיר, כריך בשרי טוב ללאנץ' של הפסקת צהריים בעבודה. לא ויתרנו ונכנסנו פנימה למרות החשש.
אחרי גרם מדרגות קצר הגענו למסעדה עצמה. חלל מעוצב בסגנון ספורט אלגנט, מסגנון היושבים הבנו שההכשר הוא למהדרין מן המהדרין. השולחנות צמודים מעט אחד לשני, אל תצפו כאן לאינטימיות ופרטיות יש סיכוי גדול שהיושבים לידכם ייהנו מהשיח שתנהלו. ישראל קיבל אותנו בלבביות ובחום. בחרנו שולחן צדדי וצללנו פנימה לתפריט.
בהמלצת השף הלכנו על ערב זוגי של 4 מנות. אין אפשרות לבחור מנה אחת מתוך התפריט או להרכיב לבד ארוחה. התפריט מגיע עם 4 אפשרויות לארוחה ובמחיר משתנה. בתוך הארוחה תוכלו לבחור את המנות שתרצו.
נתנו לישראל את האפשרות לבחור עבורנו. כמו כולם התחלנו עם פלטת לחמים ומטבלים. רגע לפני שאתם ממשיכים הלאה, זה לא מה שאתם חושבים, ברוב המסעדות, לחם הבית נשאר בצד, במקרה הטוב תאכלו ממנו קצת, תהנו מהמטבלים ותחכו בקוצר רוח למנה העיקרית. ישראל הפתיע אותנו בלחם "וואוו!" לחם מחמצת גזר ולחם מחמצת סלק רך ונעים בפה עם קריספיות מושלמת של הקראסט (מי כאן לא אוכל את הקשה של הלחם?). הלחם מגיע עם מטבלים שהם יהלומים כל אחד בפני עצמו. חמאת אסאדו שהעיפה אותנו, לרגע שכחנו שאנחנו במסעדה בשרית עד שטעם האסאדו בלשון הזכיר לנו איפה אנחנו. מטבל פלפל מותסס שאהבתי מאוד, וקונפי שום.
פלטת הצבעים זוהי מנת פתיחה מעולה, כזו שמכניסה אתכם למסלול, עיצוב המגש מרתק לא פחות ומוסיף יופי וצבע למנה. כאן תגלו את שילוב הבשר והשוקולד (שאותו טעם בעלי לפני שנים במטבח הפרטי של ישראל) הניסוי הראשוני היה מעט טראומתי, אבל שום דבר לא ימנע מההרפתקן שמולי לטעום שוב את המנה והפעם בגרסה הטובה שלה. בשר מפורק בזיגוג שוקולד מעט חריף. אפילו אני אהבתי! חזה העוף שלצידו היה רך, נמס בפה, התחלה מעולה להמשך הערב. משם עברנו למנת חלונות בני ברק- אנטריקוט מדיום על ריבת בצל. קצת נרתעתי מהבשר הורוד כאחת שתמיד מבקשת וול-דאן. אבל, סמכתי על ישראל, נעצנו מזלג. האנטריקוט לעיס כמו כל סטייק, ריבת הבצל מוסיפה המון, למרות שאיני חובבת סטייקים הבשר היה טעים! נחמד לאכול, (לעיס ברמה טובה) ושילוב הטעמים היה מדויק.
בין המנות לקחנו הפסקת קוקטייל קטנה, הקוקטייל בהחלט מושקע, ישראל שרצה לחקות את קוקטייל הטאקילה בכשרות מהודרת בחר לצפות את שפת הכוס במלח חציל ולימון, הקוקטייל מוגש ללא קשית בכדי שכל הטעמים האלה יפגשו יחד. טעמתי קוקטיילים טובים פה ושם, פחות התחברתי לקוקטייל, טעם האניס של הערק מורגש מאוד, ובכל זאת לא נשארה טיפה אחת בכוס הקוקטייל, מסתבר שבעלי כן אהב.
חייבת לציין לשבח את תזמון המנות במסעדה. בשונה ממקומות אחרים שבהם אכלנו, כאן הוציאו את המנות במרווחי זמן, נתנו לנו ליהנות מכל מנה בנפרד, לפטפט בין לבין ולהמשיך הלאה למנה הבאה.
סלט יער הגשם הוא סלט שהכריכה שלו לא מעידה על תוכנו. הוא נראה פשוט, תמים עד לרגע שכל המרכיבים פוגשים את בלוטות הטעם. יש כאן קרם אפונה גס, פומלה חתוכה דק ואגס שמצטרף אליו, פטריות מטוגנות וקרם בטטה. זה הסלט הכי טעים והכי מעניין שאכלתי במסעדה. אל תוותרו על המנה הזו. ולו רק כדי ללמוד איך שילוב טעמים יוצר משהו חדש ומרגש כל כך.
מוכנים למנה העיקרית? הכוכבת במנה היא הדלעת כמובן, מגיעה בכמה וריאציות. קוביות דלעת, ריבת דלעת וקרם דלעת. לא שכחנו את העיקר, נתחי בשר וחזה עוף ששרה שלושה ימים, אני מתחילה עם חזה העוף. לא טעמתי דבר כזה לפני כן, למרות שטעמתי הרבה מנות אצל ישראל. האם חזה עוף יכול להיות טעים יותר מבשר? בהחלט כן.
העוף חמאתי, נמס בפה, תיבול דומיננטי וחזק, אבל זה טוב. ואנחנו מצטערים שאין עוד מהעוף.
הדלעת קורצת לבעלי, "במסעדה אחרת לא הייתי נוגע בדלעת" הוא אומר לי כשהוא נועץ את המזלג בסטייק הכתום, "אבל אני סומך על ישראל". סקרנית אני מתבוננת בו מסיים את כל קוביות הדלעת למרות ההצהרה שהוא פחות אוהב את זה. "אבל מי שאוהב דלעת, יעוף על זה" (הוא לא השאיר פירור, אם תהיתם) מהבשר כן נשאר. הוא הגיע מעט יבש, לא מספיק חם. והביקורת שלנו עליה היא שהמנה לא מעניינת מספיק. ציפינו כאן לטוויסט כמו שישראל יודע והתאכזבנו שהבשר היה, ובכן, בשר.
(הערה: ישראל לקח אחריות ואמר שזה כך בגלל חיתוך לא נכון של הבשר, אנחנו ויתרנו על החזרת המנה רצינו להשאיר מקום להמשך. כשהזוג לידנו קיבל את אותה המנה ראינו את ההבדל, הפעם הבשר היה לוהט, עסיסי ונראה כמו שבשר טוב צריך להראות).
הקיבה מאותת לנו שהיא מבחינתה סוגרת דלתות, אבל הקינוח תכף יוצא מהמטבח.
קינוח – המנה שמחכים לה בצפייה, בהפתעה. מה כבר יכול להפתיע בקינוח?
"גזר! אתה רציני?" אני מסתכלת על ישראל. בצלחת נח לו גזר ששרה שלושה ימים במרינדה, הוא שט ברוטב של טחינת שוקולד. ומעליו קראמבל קקאו שמדמה אדמה ושברי גזר יבש.
אני מופתעת. לא מעזה לטעום. "אתה ראשון" אני מגישה לבעלי את הכפית.
– "איך זה?"
– "תטעמי"
בחשש, בהיסוס, קצת בלחץ אני טועמת.
זה מעניין. שונה. אחר. מפתיע מאוד.
ולמרות שזה טעים אני לא מסוגלת לאכול מהגזר (המרקם שלו…) אני כן אוכלת את הקרם הגאוני, נהנית משילוב המרקמים, הגזר היבש מתפצפץ בפה. למרות החששות, אני כמעט מלקקת את הצלחת.
המחוגים מתקרבים לשעה 23:00. שעת הסגירה. הייתה לנו חוויה קולינרית. המנות המיוחדות, באומץ שלהן, ביציאה מחוץ לקופסה, ובשילובים ההזויים של הטעמים והמרקמים, שחררו אצלנו עודף דופמין. אנחנו ב"היי". מרגישים שהיה כאן הרבה מעבר לבילוי במסעדה. הייתה כאן חוויה נהדרת, היו מנות שהיינו צריכים לצאת מאזור הנוחות שלנו כדי לטעום אותן, והאמת? נהנינו מכל רגע ומכל ביס.
צילומים: יח"ץ
