היי, זה עדיין אני, השליח לענייני נשנושים כבדים של המגזין הנכבד הזה, ואני מתחיל להרגיש את האובססיה במרדף אחרי המסעדה הבאה. מה יקרה כאשר אני אמצא את המסעדה המושלמת, האם המסע הזה יגמר? האם הוא בכלל יכול להיגמר?
אני אוהב שינויים, אוהב כאשר משהו הוא אותו דבר רק טיפה שונה. זה הסיפור של המסעדה איוונטוס בראשון לציון, שחיפוש קצר בגוגל יגדיר אותם כ"אל גאוצ'ו לשעבר", הרשת שנעלמה. אף פעם לא הייתי חסיד של רשת מסעדות: לטעמי אי אפשר להעתיק נשמה של מסעדה בלי לוותר על האיכות. אז מה מיוחד במסעדה הזאת שהיא שרדה – האם היא העתק של מה שהיה פעם, או שנולד כאן משהו חדש?
מהרגע שקלטתי שהמסעדה נמצאת על כביש ראשי, התאכזבתי ולא הסתרתי את זה, אשתי ישר אמרה לי: "אל תשפוט ספר לפי הכריכה שלו", ואיש השיווק שבי ישר ענה לה "אז בשביל מה נוצרה הכריכה? אם מישהו לא השקיע בכריכה של הספר, כנראה הוא לא השקיע בספר". עד שקלטנו את המדרגות שמובילות לתוך המסעדה,
לקח לנו כמה שניות, חוויית משתמש ראשונית מאכזבת פלוס. "אמרתי לך", מלמלתי כשנכנסנו למסעדה שמוארת באור נמוך בסגנון עץ כבד, שמרגיש כמו ארגנטינה הקטנה. נחמד.
למנות ראשונות הלכו על קרפצ'יו (59 ₪) שזה בעצם פרוסות בקר שנפרסו דק עם שמן זית ורוטב…
