במציאות הישראלית שלנו כיום, אין הרבה דברים שעליהם כל חלקי העם מסכימים. יוצאת מן הכלל היא העמדה בעניין הדמוקרטיה: כולם מסכימים ש"הדמוקרטיה בסכנה" – השאלה היא רק מדוע.
השר יריב לוין וחבריו סבורים שבית המשפט העליון והייעוץ המשפטי מסכנים את הדמוקרטיה בכך שהם נטלו את הכוח מידי העם והעניקו אותו לשלטון האליטה המשפטית של המדינה. מנגד, מתנגדיהם סבורים כי הרפורמה מסכנת את הדמוקרטיה במובן המהותי שלה, שכן החלשת בית המשפט והייעוץ המשפטי מאיימים על עקרונות של זכויות אדם, אוטונומיה, חירויות פרטיות והגנה על מיעוטים.
אך מעבר למאבקי הכוח בין הצדדים והשאלה של עתיד הדמוקרטיה הישראלית, עלינו להתעניין בהתגוששות בין הרשויות בישראל מסיבה נוספת, יסודית ועיקרית יותר: שאלת הערכים.
במצב שנוצר, הגוף הקובע את המטען הערכי של מדינת ישראל הוא בית המשפט העליון. עם פרישתו מכס המשפט בשנת 2006, אמר המשנה לנשיא מישאל חשין ז"ל (בראיון לעיתון 'הארץ') כי "השופט אהרן ברק מוכן שיתפוצצו 30–50 אנשים אבל שיהיו זכויות אדם. אני לא מוכן. הוא חושב כך, אני חושב אחרת. לשמחתי הרבה אני הייתי ברוב".
שאלת האיזון בין ביטחון אזרחי המדינה לבין הזכות לאיחוד משפחות היא רק דוגמה אחת לשאלה ערכית מהותית המשפיעה עלינו עמוקות. כמוה אפשר לציין דוגמאות רבות: חוק המסתננים (זכויות המסתננים מול השפעתם על דרום תל אביב בפרט ואוכלוסיית ישראל בכלל), הריסת בתים (שלעתים יש לה השפעה משמעותית על ביטחון המדינה), תקצוב החינוך החרדי (מעורבות המדינה בחינוך אזרחים), ועדות קבלה (השפעה עמוקה על מפעל ההתיישבות), וכהנה רבים.
ואולם, ראוי לעמוד על כך שפסיקת בית המשפט בעניינים ערכיים עשויה להיות גם הרבה יותר קרובה לבית ולמשפחה. דוגמה אחת לכך היא פסיקת בית המשפט בעניין הכאת ילדים לצורכי חינוך, שבה פסק בית המשפט כי גם "מכה קלה בישבן או על כף היד" לצורכי חינוך הופכת את ההורה לעבריין פלילי. לדבריו, בחברה העכשווית "הילד הוא אדם אוטונומי", ומכאן ש"על החברה מוטלת החובה להגן עליו ועל זכויותיו".
פסק הדין, שניתן בתחילת שנות ה-2000, מציין כי בישראל ישנם הורים רבים העושים שימוש בכוח שאינו מוגזם כלפי ילדיהם כדי לחנכם ולתת בהם משמעת. עובדה זו לא מונעת מבית המשפט לקבוע באבחת מקלדת שמדובר בנוהג פרימיטיבי וכי על החברה – קרי, על בית המשפט – להגן על ילדים אלה "הנופלים קורבן לאלימות מצד הוריהם". כלומר, תפיסתו המוסרית של בית המשפט עדיפה על פני תפיסתם של אזרחי ישראל.
דוגמה שנייה היא פסיקת בית המשפט משנת 2021 בעניין הזכות של בן או בת-זוג לקבל חציו מנכס השייך לבן הזוג השני – כלומר, נכס שלא חל עליו הסדר של "איזון משאבים" בזמן הגירושין – במקרים של בגידה. בית המשפט פסק, תוך הפיכת הכרעת בית הדין הגדול, כי אסור שבגידה (למעט מקרים שבהם מדובר ב"ניהול חיים כפולים לאורך חייהם המשותפים") תשפיע על שאלת שיתוף הנכסים. למרות שמדובר בשיתוף של נכס ספציפי, שתלוי באומדן הדעת של בני הזוג, אך שופטי ההרכב הכריעו שבגידה אינה עילה ראויה לשקילה בשאלת אומדן הדעת.
בעניין הזה כבר תמה השופט שטיין, אחד משופטי ההרכב, שהרי מדובר ב"שאלה אינדיווידואלית שהתשובה עליה מצויה באורח חייהם ובאמונותיהם של בני הזוג". לדבריו, במקום להניח לבני הזוג לחיות על-פי ערכיהם המהותיים ולחלק את רכושם בהתאם לכך, בית המשפט קובע "כללים גורפים האדישים לאמונות, לערכים ולנסיבות החיים האינטימיים של בני הזוג". כלומר, במקום לפסוק לפי ערכיהם של בני הזוג, בית המשפט פוסק לפי ערכיו שלו.
נקודת המבט של הנושא הערכי מדגישה את חשיבות הרפורמה; ככל שיתקיים תהליך של הגעה לפשרה, היא אף עשויה לדייק אותה. אך ראוי להדגיש כי מדובר בפלסטר בלבד. עתידו של בית המשפט העליון, כולל מידת אמון הציבור בו, תלוי בעצמו: באימוץ גישה צנועה יותר הנמנעת ככל שניתן מהכרעות ערכיות בסוגיות גדולות השנויות במחלוקת. גישה מרוסנת זו תיטיב עם כל הצדדים – עם נמעני פסקי הדין של בית המשפט, ועם בית המשפט עצמו.
אני תקווה שהקושי והכאב שבפולמוס הנוכחי שבין הממשלה לבין בית המשפט יביאו לבסוף לתיקון ולתועלת. וכולנו תפילה שנזכה בקרוב למימוש הנבואה: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה (ישעיהו א, כו).
