טוב כשההגה בידיים

כמי שבעבר הפנה אנשים ללימודים, הוא ידע בדיוק למי לגשת והיכן אפשר לקבל מלגות. וכך, כבר שנה שהוא עובד כנהג ומפרנס את משפחתו בכבוד ואפילו קצת יותר מזה

אולי יעניין אותך גם

בוקר אחד יצאתי מהבית, ובעודי עולה אל האוטובוס שייקח אותי אל מקום עבודתי בירושלים, נתקלתי בדמות מוכרת של חבר טוב, היושב על ממלכתו כנהג האוטובוס.

החבר, שלמעשה היה גם קולגה לצידי במשך לא מעט שנים בתחומי קידום תעסוקה והכשרות מקצועיות, חייך אלי. ואני, שכבר התיישבתי מאחור, מתקרב אל הספסל הקדמי ומתחיל לגלגל איתו שיחה. בתחילה דיברנו על מוסדות חינוך ועל ניסיונות הקבלה של ילדו לבית ספר מסוים בעיר. אבל מהר מאוד השיחה עברה אל האוטובוס שבחדר: עצם הסבת המקצוע שהוא עשה. מאיש של משרד, לנהג בתחבורה ציבורית.

כשהיינו ילדים, בדרך כלל נהגי האוטובוס היו אנשים עטורי הילה מכובדת, "חברי אגד" קראנו להם, והתקנאנו בכך שיש להם תנאים טובים ונסיעות חינם לכל המשפחה. ככל שחלפו השנים, מסיבות שונות, הלכה התדמית של התחום ואיבדה גובה.

את העמדה של האדם החרדי ביחס למקצועות השונים, אפשר למצוא גם בממצאי סקר שנערך בשנת 2022 על ידי מכון נתוני אמת (גילוי נאות, אני עובד שם) ומגבה את האינטואיציה שלנו בנתונים. כאשר נשאלו גברים חרדים מהו המקצוע המועדף עליהם והתבקשו לציין שלושה תחומי עיסוק, 59% בחרו עבודה תורנית, 47% העדיפו את תחום ההייטק, ורק אחוז אחד מכלל המשיבים ציינו שהם היו מעדיפים לעבוד כנהג.

החבר סיפר לי על  תקופה של קושי כלכלי, שבה השכר שהרוויח בעבודות הקודמות…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?