טעם בית סבתא: ביקור במסעדת 'שמאלץ'

חשבו על סבתא יהודייה שנחתה באמריקה ופשוט התחילה לבשל את המתכונים שעברו אצלה מדור לדור, רק בסירים יותר גדולים

אולי יעניין אותך גם

בגלל מסעדות כאלה אני כותב את הטור הזה. להיות מבקר מסעדות הופך לדבר משתלם כאשר אתה מגיע למסעדה כמו 'שמאלץ'.

הנה הקונספט מאחורי המסעדה הזאת, שהיא האחות של הבר האטצ' במחנה יהודה (שנגיע אליו באחד הטורים הבאים): חשבו על סבתא יהודייה שנחתה באמריקה ופשוט התחילה לבשל את המתכונים שעברו אצלה מדור לדור, רק בסירים יותר גדולים. אין איפה לטעות.

אבל לפני שנקפוץ לאכול, כאשר יצאנו לנסיעה מרים רצתה לנהוג (פעם ראשונה שהיא נוהגת לירושלים, מאז שהוציאה רישיון), אבל בלי להזהיר אותי שכשאנחנו מגיעים לירושלים היא רוצה להחליף, כדי שהיא לא תגיע למסעדה עצבנית. בסוף, הסתבר, לא הייתה שום סיבה לעצבים: המסעדה הממוקמת במרכז המסחרי של רמת אשכול, סביבה עמוסה בחניות.

"אני רוצה הכל", זה היה המשפט של מרים, אבל היא התפשרה על מרק עוף של סבתא לאה (36 ₪), ציר מרק עסיסי עם קניידאלע, שגרם לי להגיד למרים את המשפט שזיכה אותי במבט שהזהיר לא להיכנס לאזור המסוכן: "מעכשיו אני רוצה כזה". בנוסף הזמנו מיני קורנדוג (38 ₪), נקניקיות קטנות שנפלו לתוך טמפורה של פולנטה (אסף גרניט מתהפך במחניודה).

בין המנות הראשונות, הבנתי שאיבדתי את הפציינטית, כאשר הזמנה תמימה של כוס ברד התבררה כפרוזה (32 ₪) שזה שילוב של פטל תות ופסיפלורה עם יין,…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?