לעתים, בשביל לעמוד על האמת שלנו, אנו צריכים להתייצב נגד כל העולם. עד כמה נתבע האדם להקריב על הבעת עמדותיו? עד כמה הוא מחויב להתייצב נגד מלכים ולא לסגת?
במשך אלפיים שנות גלות הוכיחו היהודים מוכנות למסור אפילו את חייהם ובלבד שלא לעבור על דבר ה'. הם עונו, נשחטו, עלו למוקד ושמרו על יהדותם. לפעמים הניסיון לא היה כרוך באיבוד החיים אלא בגלות, באובדן המעמד והכבוד או בהפסד הפרנסה. זה לא הפך את הניסיון לקל יותר. במובן מסוים פשוט יותר למסור את הנפש ברגע אחד מאשר לחיות חיי גלות מתמשכים, חיי עוני ומחסור, בלי מקום ובלי מעמד. בגירוש ספרד רבים לא עמדו בניסיון וחיו חיי אנוסים. לא היה בכוחם לגלות ולאבד את כל הונם וכבודם. אך תולדות עם ישראל מלאים בסיפורי גבורה על נכונותם של בני עמנו לשלם מחירים כואבים ביותר כדי להישאר נאמנים לה' ולתורתו.
כל זה במה שנוגע לברירה האיומה של הפניית העורף לאמונה. אולם מה קורה כאשר יהודי צריך לבחור את צורת עבודת ה' שלו? מה קורה כאשר הוא צריך לבחור האם להביע את דעתו התורנית ביודעו שהוא עתיד לשלם על כך מחירים? מה עליו לעשות בעומדו לפני ההחלטה אם לדבוק בעקרונותיו או בדעותיו בנושאי השקפה כשהוא בוודאות יספוג חיצי רעל וחרמות מאלו שאינם חושבים כמותו?
אין ספק שמקרה זה קל יותר, ואין כאן חובה גמורה למסור נפש כמו בג' עבירות חמורות. ואכן, מנהיגים במהלך הדורות התנסו בניסיון זה וניתן למצוא דוגמאות לכאן ולכאן. רבי אליעזר הגדול לא חזר בו מדעותיו על אף שהחרימוהו – רבי עקיבא תלמידו היה צריך לעמוד בריחוק ד' אמות בשעת פטירתו משום שעד יום מותו הוא לא חזר בו. מנהיגיה הראשונים של תנועת החסידות הוחרמו ונרדפו, ועמדו בניסיון. הם המשיכו להקהיל קהילות וללמד תלמידים על אף הכול. גם בתוך תנועת החסידות נרדפו, לא אחת, אדמורי"ם בעלי דרך ייחודית כמו הרבי מפשיסחא, השרף מקוצק, ר' נחמן ועוד. והם לא נטשו את עמדתם אלא דבקו בה. דוגמה נגדית ניתן להביא מהרמח"ל, שנרדף על ידי כל רבני דורו, מלבד מהר"י בסאן, והסכים לפשרה. הוא גנז את כתביו והתחייב שלא לכתוב יותר בחכמת הנסתר (אם כי לדאבונו לא הועילה לו פשרה זו והוא נאלץ לגלות לאמסטרדם).
אולם, אם נבקש את הדוגמה הבולטת ביותר למי שהקריב את כל חייו כדי למלא את שליחותו, יהיה זה ללא ספק הנביא ירמיהו. הוא אדונם של כל אלו המקריבים את עצמם על מזבח אמירת האמת. ירמיהו עמד בשער בית ה' וזעק לבל יבטחו בעבודת המקדש. הוא דיבר על כך שאין חפץ לה' בקורבנות אלא שיעשו משפט ולא יעשקו גר ויתום. הוא צעק שעבודתם המסורה במצוות שבין אדם למקום אינה מכסה על השחיתות, על המידות הרעות ועל דריסת חלשים. לא היה זה מסר קל לעיכול, משום שהמקדש היה המרכז הרוחני של עם ישראל, וערעור עליו היה איום על כל מה שעם ישראל האמין בו. אנשי עירו, אנשי ענתות עיר הכהנים, ביקשו משום כך להרוג אותו. הם איימו עליו: "לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידינו".
הוא ניבא שמשמעות מעשיהם היא חורבן ירושלים וגלות הארץ, ועובדה זו החמירה את מצבו אף יותר. בנבואותיו אלו הוא התייצב נגד כל מוסדות השלטון והמלוכה. זו הסיבה שספר ירמיהו מלא ברדיפות ובהצקות בלתי פוסקות שהנביא ספג מידי העם והשלטונות. בפרק כ"ו מתואר כיצד הוא מוסר את נבואתו על החורבן והנביאים והכוהנים והעם תופסים אותו ומבקשים להמיתו; בפרק ל"ב מתואר כיצד כלא אותו המלך צדקיהו בחצר המטרה בשל נבואותיו; ובפרק ל"ח מסופר שהשליכו אותו לבור טיט והוא כמעט טבע בו למוות.
כשהאליטה השלטונית ביקשה לרדוף את ירמיהו, היא השתמשה בטיעונים טובים. היא טענה שהוא איש ריב ומדון, שהוא מאיים על היציבות. ניתן להניח שהיו גם מי שהסכימו עם חלק מהביקורת של ירמיהו, אך טענו כנגדו שהוא מערער את הממלכה, וצריך לתת לזמן לעשות את שלו. לחלקם טיעון כזה היה מפלט נוח, משום שהם נהנו מהממסד הקיים, והעדיפו לא לטלטל אותו ולאיים על מעמדם שלהם. אך נבואת ירמיהו לא דיברה על תהליך מדורג של תיקון. ירמיהו מתנבא על לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד, ורק אחר כך, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ. דבר ה' בפיו הצביע על עומק הריקבון, ועל כך שנדרש שינוי מקיף.
להט האמת פורץ החוצה
ומה איתנו? האם אנחנו צריכים ללכת בדרכו של ירמיהו? האם מוטל על היחיד להרים את קולו נגד הרוב גם כאשר הדבר כרוך בקורבנות כבדים? התשובה על כך חייבת להתייחס לאישיותו של העומד לפנינו. כל אדם בנוי לרמה מסוימת של ייסורים שהוא מסוגל לשאת על שכמו. חז"ל אומרים שאם היו מייסרים את חנניה, מישאל ועזריה הם היו עובדים לצלם (כתובות לג, ב). ואם על גדולי עולם שכמותם כך, כל שכן ביחס לאנשים פשוטים ובנוגע לדברים שאינם עיקרי הדת. וכשם שבמצוות עשה אמרו חכמים לא לבזבז יותר מחומש, כך גם ביחס למאבקים אמיתיים וצודקים: אם המחיר כבד מדי, אין חובה להילחם עד הסוף. אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו.
גם כאשר המחיר אינו ייסורי גוף או ממון, אלא כבוד ומעמד, אין האדם מחויב לוותר על כל הונו החברתי וללכת עד הסוף עם האמת שלו. עיקרון זה עולה מההלכה הפוטרת "זקן ואינו לפי כבודו" מהשבת אבדה. ואם על מצוות עשה כך, על אחת כמה וכמה בנוגע לענייני השקפה והנהגת הציבור. והלוא משום שאדם בהול על ממונו, התירו חכמים כמה איסורים מדרבנן, כדי שלא יבוא לעבור על איסורים חמורים יותר. ודאי אם כן שאפשר להבין מי שחושש לאבד את משרתו או משרת אשתו, ומוותר משום כן על אמירת האמת הנוקבת כפי שהוא מאמין בה באמת.
אם אין חובה, מתי מגיע זמנה של התמסרות למען האמת? התשובה היא שהעמידה על האמת היא בערה פנימית. זוהי אש מלהטת בתוך האדם. הוא חש שאינו יכול לעצור פיו מלזעוק נגד העיוותים, השחיתות והקלקולים. ניתן להשוות זאת לקנאות. ההלכה היא שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו. מי הם אותם "קנאים"? אין מדובר על אנשים בעלי דעה מסוימת, שהרי לכול ידוע שבעילת ארמית אסורה, גם אין מדובר ב"מקצוע" או בהשתייכות מפלגתית. קנאים הם אלו הרואים קלקול ואינם מסוגלים לחשות. כמו פנחס בן אלעזר, הם חשים דחף עצום לפעול. הקנאות היא התפרצות שאינה חובה ואף אסור לה שתהיה חובה. באופן דומה, ירמיהו הנביא לא יכול היה לשתוק אל מול השחיתות שפשתה בעם ישראל. לא רחוק להניח שהיה מי שהשיא לו עצה הוגנת, שאם הוא מנוע מלכבוש את נבואתו, שישתדל על כל פנים להעביר את מסריו יותר בעדינות, ברמז, לא להניח את הדברים כמות שהם. אך הדיבור פרץ מתוך כאבו העצום על המציאות המעוותת. לכן הוא צעק ללא משוא פנים ובלי לנסות לרכך את הדברים ולהנעימם. רק הבעירה הפנימית הזו יכולה להסביר את כוח עמידתו נגד המלוכה, הכוהנים והעם.
העמידה על האמת היא מידת חסידות והיא לפנים משורת הדין (כמו זקן המחזיר אבדה אף שאין זה לפי כבודו, המוגדר בשולחן ערוך [חו"מ סי' ער"ב] כחסיד ועושה לפנים משורת הדין). היא אינה דרישה המוטלת לפתחו של כל אדם. היא מוכרחת לבוא מתוך השראה פנימית.
זוהי מידתם של אנשים אשר האמת בוערת בקרבם במידה כזו שהיא אינה נותנת להם מנוח. הם יודעים שאמירת האמת הזו כרוכה בקורבנות כבדים של חרמות, השמצות ואף אובדן הכבוד והמעמד. הם לא בוחרים מרצון לשלם את המחירים הללו. ככל בן אנוש, גם הם סובלים מהמחירים האישיים שהם משלמים, אבל הלהט הפנימי גדול מהם, והאמת פורצת מהם החוצה.
