תלמיד חכם אחד התגורר במחוזות בחרותי, וזכרו עוד שמור בליבי. חריף שכל ואוהב חכמה, חד לשון – רהוט שפה. את מלאכתו עשה ארעי, ואת תורתו קבע אצלנו בבית המדרש. הייתי מסתכל בו מהצד, דן בעומק הסברה עם בני הוועדים הגבוהים, אש להבה ורוח סערה, רואה ומקנא. יום אחד אזרתי אומץ, ניגשתי וביקשתי אם יוכל למצוא גם זמן ללימוד בחברותא איתי, הצעיר בעשרות ישראל.
'זמן פנוי שאני יכול לחשוב עליו…' הוא הריץ במוחו את סדר יומו 'נוכל ללמוד לפני תפילת שחרית. רבע לשבע'. רבע לשבע? הוכיתי – ציפור לילה מן המניין – בתדהמה. רבע לשבע בַּבֹּקֶר?
שש וחצי? הוא קרץ בתגובה.
דבר הלמד מעניינו הוא, שהלימוד איתו היה תענוג, וחוויה שזכורה לי עד היום. בפעם הראשונה לימוד גמרא היה משהו כיפי ומדליק. תמיד הוא היה תפקיד ראשי, אתגר לחשיבה, אחיזה בעץ החיים. אבל 'לימוד מדליק' חוויתי לראשונה שם בבית המדרש הקפוא בצינת הבוקר של מודיעין עילית, עם כוס קפה נמס של הישיבה (לא מאמין ששתיתי גם בשבת את החול הזה) שקופה וחד פעמית.
'אני לא מבין את הסיפור' – הוא מדייק אותי בפרטים הקטנים – 'תסביר לי מה קרה'. ובחור ישיבה בן 17 עם דימוי עצמי בן עשור של לימוד גמרא, שם לב פתאום כמה קל לפספס אות או מילה שלימה. 'תסביר לי כמו לגר צדק' הוא מבקש, וכל דברי המפרשים השגורים בפי לא עוזרים לי להסביר עכשיו לאיש המוזר הזה את הכל מהתחלה, בעברית מדוברת, בלי ניסוחים ידועים והגדרות שחוקות. וכל זה תוך שנשדד ממני כלי הנשק המדייק, תנועות ידיים. 'ידיים בכיסים', הוא אומר. 'תסביר. אתה'.
כמו נשר גדול מעיר קינו, נועץ טפרים עוקצניים בדש חולצתי, מרחף מרומם מרחם ומנחם. 'פשטות – עמקות – פשטות' ינחה אותי בהמשך. קודם תנסה להבין פשוט, בלי דרמה. מה כתוב? מסתדר לך במוח? יופי. עכשיו תעמיק. נסה להבין את שורש הדברים, ואיך משתרגים הענפים, להרחיב ולהעמיק את העיון. ותמיד תחזור בסוף ותבדוק שזה עדיין מסתדר במוח. אתה צריך להבין, זה העיקר.
לימוד גמרא, יודע כל גבר במחוזותינו, לא דומה לאף לימוד אחר. התלמוד אינו אסופת הלכות, אותן יש ללמוד ולשנן, בכדי לדעת מה לעשות. הוא משהו אחר לגמרי. הוא הלימוד עצמו. הדיון בבתי המדרש של בבל, שקודם להכרעת ההלכה חי כאן איתנו כעת. דלתות בית המדרש בסורא או פומבדיתא נפתחות בפנינו, ואנחנו מוזמנים להיכנס ולהקשיב לזקני בבל שדנים בשמועה שנאמרה (איתמר) שאלה שהתעוררה (איבעיא להו). מחזה נשגב, אין ספק. העניין הוא, שאנחנו נדרשים לקחת חלק פעיל בדיון הזה, ואף נאמר לנו שדעתנו ממש חשובה.
כשלומדים גמרא, שואלים שאלות. מנסים להבין בשכל שלנו, להגיד במילים שלנו. מנהלים שוב את הדיון הזה ככתבו וחותרים להבין אותו. אין טעם לדקלם את הגמרא ללא הבנה כלשהי. ומי שממש לא מבין, באמת טוב לו שיאמר פרקי תהילים או יקרא בספר הזוהר עליו נאמר כי 'לשונו מסוגל לנשמה'.
מטרת העל של העיון בפרוטוקולים היא הלימוד עצמו. לומד התלמוד, מתלמד להיות לומד. הוא נדרש לגייס את סגנון הבנתו הפרטי, את דרך מחשבתו האישית, זו המושפעת משלל מרכיבים כמו מבנה אישיותו, רקע משפחתו, עיר הולדתו, עידן חייו, וכולו, וכולו, וכיוצא בהללו. את הקול המיוחד הזה, שאין דומה לו, את הנימה הדקה של ההבנה הייחודית שלך, אותם מבקש לימוד הגמרא.
תמיד שואלים למה מיטב בנינו מקדישים את זמנם ללימוד גמרא, ומדוע הוא העיסוק העיקרי, כמעט הבלעדי, בשנות הבחרות המעצבות. להיות מתבגר זה לגבש אישיות עצמאית, ולנסח את הקול הייחודי. אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר לגדל מתבגרים לבני תורה – מאשר לימוד שתובע חשיבה עצמאית, דיון במעמקי התודעה, וניסוח של קול ההיגיון הפנימי.
